נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, נשא דברים הבוקר, בכנס הבינלאומי בנושא תעסוקת חרדים. הכנס עוסק בתעסוקה איכותית ובהיבטים חדשניים הנוגעים לתעסוקת חרדים בעולם. הכנס הוא יוזמה משותפת של הג'וינט ומשרד הכלכלה, המפעילים מרכזי פיתוח תעסוקה לגברים ונשים מהחברה החרדית מרכישת מיומנויות דוגמת כישורי מחשב דרך הכשרות מקצועיות ועוד. בכנס השתתפו: יו"ר פורום ראשי הרשויות החרדיות הרב מאיר רובינשטיין וראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל ועוד.

הנשיא ריבלין התייחס בפתח דבריו להגדרת הציבור החרדי כמיעוט, ואמר: ״אחד הדברים שלמדתי מפי מוריי, היה להבדיל בין עובדות לפרשנות. העובדה היא כי כבר כרגע, כחמישית מכלל התלמידים בכתות א'-ו', הם חרדים. מסקנה ברורה אחת עולה מנתון זה, והיא שהציבור החרדי מזמן איננו מעוט. בכנסת האחרונה, ליוויתי כמה מהוויכוחים הסוערים סביב חוקים שנגעו בין היתר ליהדות החרדית. האזנתי בקשב רב, לדוברים כולם. מה שבלט לאוזני לאורך דיונים אלה, יותר מהטיעונים ומעוצמת הוויכוח, היה בהבנה שהדוברים כולם, שבוים בתמונת העולם של העבר.

הצד הלא חרדי, התייחס אל הציבור החרדי כמיעוט, כמעוט גדל והולך אמנם, אבל עדין מעוט שניתן להכתיב לו, כיצד לנהל את אורח חייו, שניתן לכפות עליו פתרון כזה או אחר גם אם הוא מנוגד בתכלית לתפיסת עולמו. מנגד, ואולי גם כתוצאה מכך, החרדים התייחסו אל עצמם, כמעוט נרדף, שצריך להגן על ערכיו, על עקרונותיו, ועל יכולתו לשרוד (מול הפריץ החילוני כביכול). שני הצדדים, פשוט שכחו להחליף את התקליט. בעוד הציבור הכללי מתקשה לעכל ,שהציבור החרדי כבר לא מעוט, אני מעז לומר, שגם הציבור החרדי, טרם הפנים זאת. כפי שאמרתי, אלו הן העובדות. השאלה היא כמובן, מהי המשמעות המעשית של מצב שבו מעוט חדל להיות מעוט. צריך להודות על האמת. יש כאלה בתוכנו, הרואים בציבור החרדי "איום".

הם מפחדים, מההשתלטות של החרדים, של תפיסת העולם החרדית, על מדינת ישראל. אני כמובן, דוחה תפיסה כזאת, מכל וכל. אני רואה במצב הזה, הזדמנות לכינון מערכת יחסים אחרת, שונה, בין הציבור החרדי, לקבוצות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית. מערכת יחסים, שמשקיעה מאמצים שווים לפחות בהבנת הפוטנציאל של ההפריה ההדדית, של הרוח ההדדי, שבמפגש בין קבוצות אלה. מערכת יחסים שאינה מבוססת עוד על יחסי רוב ומעוט במובנם המקובל, (מתוך הבנה שבחברה הישראלית היום פשוט אין עוד רוב ומעוט מובהקים), אלא על יחסים של שותפות. שותפות בין הציבור החרדי, לקבוצות השונות, המרכיבות היום את החברה הישראלית. המעבר מיחסי רוב ומעוט ליחסי שותפות, מחייב אותנו בראש ובראשונה, לחדול מפטרונות. מחנות שונים בחברה הישראלית, אינם יכולים להכתיב לציבור החרדי, כיצד ואיך נכון לחנך את ילדיו. או כיצד עליו לנהל את אורח חייו.

תפיסה של שותפות, שואפת להחליף, פתרונות מבוססים איומים או כפיה, בפתרונות המבוססים על פשרות והבנה. החל בתחום למודי הליבה, עובר דרך הגיוס לצה"ל, ועד עקרונות אחרים. וזאת, בראש ובראשונה, מתוך הבנה, שאיומים הדדיים פשוט אינם אפקטיביים. שכן, בסופו של יום כאשר קבוצה כזאת או אחרת מרגישה שעולמה וקיומה התרבותיים מצויים תחת איום, הרי שעניין זה אינו מוביל לפריצת דרך ביחסים, אלא רק לנסיגה בפריצות הדרך שכבר הושגו. כך, אני חושש שהחברה החרדית של פוסט הכנסת ה 19, לא מצאה את עצמה משתלבת יותר בצה"ל- אלא פחות; לא מצאה את עצמה משולבת יותר במשק- אלא פחות. תפיסה של שותפות, חותרת לעצב את הדיון הפוליטי, החברתי והכלכלי בין המגזרים, לא כשיח כוחני, ולא כמשחק סכום אפס שבו כולם מפסידים, אלא ככזה שמנסה לשרטט דרך לעתיד משותף."

הנשיא הוסיף והדגיש את חלקו של הציבור החרדי ביחסי השותפות אליהם עלינו לשאוף, ואמר: "ואולם, לצד הרוח שבשותפות, הרי שהיא תובעת מכולנו גם תביעות לא קלות, ובתוך כך, גם מהציבור החרדי. בראש ובראשונה היא מציבה בפנינו את התביעה, לשאת באחריות שווה לעתידה של מדינת ישראל. להיות חרדים לחברה הישראלית. אני לא רוצה לנסח את התשובות, או את הפתרונות, עבור הציבור החרדי. אין זה תפקידי ואין זה מקומי. אבל אני רוצה לדעת, שהשאלות, הנוגעות למשק הישראלי, לחברה הישראלית ולעתיד מדינת ישראל, מטרידות ומעסיקות את הציבור החרדי.

אני רוצה לדעת, אילו פתרונות עולים בציבור החרדי, נוכח העובדה, שיש בקרבו יותר מדי אנשים שהם צדיקים באמת, אך זרעם מבקש לחם. אני רוצה, שהציבור החרדי יענה לשאלה זו, לא עבור עצמו בלבד, אלא עבור החברה הישראלית כולה. היום ברור שיש קשר הדוק, בין השכלה לשכר, וחשוב מכך, בין השכלה לתעסוקה. גם משואבי מים וחוטבי עצים, נדרש היום ידע בהפעלת מערכות טכנולוגיות, המחייב לימודי יסוד בסיסיים. בני דורי, דור האבות שלכם, יכלו להשתתף, בשוק העבודה, גם ללא תואר אקדמי. בני גילכם, כבר מתקשים הרבה יותר. אצל הילדים שלכם, והנכדים שלי, תואר אקדמי יהיה תנאי להשתלבות, בשוק העבודה. כיום, למעלה מחמישים אחוז, מהגברים החרדים, בגילאי 35-54, אינם מועסקים. יש להם הכנסה דלה. אין להם פנסיה. עתידם לוט בערפל. זהו מחדל שלא קובע רק את גורל החרדים, הוא קובע את גורלנו כולנו.

ואני רוצה לשאול אתכם, בכנות ובענווה, אילו פתרונות עולים היום בציבור החרדי ביחס להרחבת מעגל בעלי ההכשרה המקצועית? מדינת ישראל, צריכה להחזיק צבא לדאוג לביטחונה, עם באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם. עלות השמירה על בטחונה של ישראל אדירה, גם אם לא מתגייסים אליו. ואני שואל אתכם, כבעלי מניות שווים בעתידה של מדינת ישראל ובטחונה, מי יממן את אחזקת הצבא הזה אם החברה הישראלית, תהיה חברה עניה? חשוב לי לומר בצורה הברורה ביותר. השאלות שאני מעלה כאן אינן נוגעות לציונות, אלא הן נוגעות למחויבות, הן נוגעות לאחריות, של כלל הקבוצות המרכיבות היום את החברה הישראלית, ביחס לעתידה ולגורלה.

וגם זאת אני רוצה לומר: אני מאמין, כי בני ישיבה שיושבים ולומדים, צריכים להמשיך וללמוד. אבל, האחריות של כולנו היא כלפי אלה שאינם לומדים, ויש רבים כאלה, שחובה עלינו לתת בידיהם את הכלים, להשתלב במשק. כמובן שאיננו יכולים לדרוש, מהציבור החרדי להשתלב בשוק העבודה, ובה בעת לסגור בפניו את הדלתות. אסור לאפשר מצב, שבו גברים חרדים מודרים, ממקומות העבודה, בשל זקנם או פאותיהם, ונשים חרדיות מודרות, בשל מספר הילדים שלהן, או אורח חייהן. המגזר הפרטי, מוכרח להירתם, כבר אתמול, למשימה הלאומית, של שילוב החרדים, במשק הישראלי. ואולם, האחריות איננה מוטלת רק על המגזר הפרטי. האחריות היא גם של המערכות הציבוריות והממשלתיות. המציאות כיום מחייבת אותנו לנקוט בצעדים דרסטיים בבחינת 'עת לעשות לה' , כדי לפתוח את שערי שוק התעסוקה הישראלי. ולא רק המגזר הפרטי צריך לפתוח את שעריו. כך למשל במשך שנים, נאבקים ראשי הציבור החרדי לקבל הכרה אקדמית כל שהיא, בשנות הלימוד הרבות המושקעות בלמודים התורניים.

הם השמיעו בקשה ברורה להכיר ב'יורה יורה', כמקביל לתואר לכל הפחות בשרות המדינה. אמרתי ואני אומר שוב, במציאות החיים הייחודית שלנו כאן, המערכת נדרשת ותידרש לגלות גמישות ויצירתיות. אני מאמין שיש ליצור מסלול מקוצר לבעלי 'יורה יורה', ושבמסגרתו מי שסיים 'יורה יורה', יוכל ללמוד עוד שנת השלמה ולקבל תואר אקדמי. פתרון כזה, מעבר להיותו הוגן, יוכל לשחרר את הלחץ ולאפשר לרבים, מציאת תעסוקה כאקדמאים ובכך להקל על החברה החרדית ועל המשק. האחריות לעתידה של מדינת ישראל מונחת על כתפי כולנו. אופייה הייחודי של החברה הישראלית דורש מכולנו היום לשמור על נקודת המבט המחנאית לצד אמוץ זאת של טובת החברה כולה, בוודאי בשאלות הגדולות המונחות לפתחינו.

אני מאמין כי אם נמיר את כיפופי הידיים בהושטת יד לשותפות, הרי שגם נקודות החיכוך יוכלו להפוך למקור של צמיחה והשראה. הרשו לי לשוב ולהודות לכם, ראשי הג'וינט על פועלכם המבורך, כמו גם לראשי הציבור החרדי, שפניו קדימה בתקווה לעתיד בו נהנה כולנו מפירות משותפים".